מעצר עד תום ההליכים

סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 מגדיר את ההליך המשפטי למעצר עד תום ההליכים.

במסגרת הליך זה, שנחשב חריג ומחמיר, התביעה המשפטית או פרקליטות המדינה (בהתאם לתיק הנדון) רשאיות לפנות לבית המשפט בבקשה להאריך את מעצרו של הנאשם עד למיצוי ההליכים המשפטיים שעומדים כנגדו, וזאת לאחר שמסתיימת החקירה המשפטית בעניינו ולאחר הגשת כתב אישום כנגדו.

המעצר הראשוני של החשוד בעבירה נעשה על ידי שוטר, בין אם בצו שופט ובין אם בלעדיו, וזאת לפי סימן ג' לפרק ב' לחוק המעצרים ולפי סעיף 23 לחוק המעצרים. במידה והמעצר נעשה ללא צו שופט, סעיף 27 לחוק המעצרים קובע כי העצור יובא בפני קצין משטרה שיערוך בירור, ובסופו יחליט העם העצור יישאר במעצר או ישוחרר לביתו בערבות או ללא ערבות. במידה והעצור נעצר עם צו שופט, קצין המשטרה רשאי לשחררו בכפוף לאמור בסעיף 20 לחוק המעצרים.

סעיפים 17(ג), 29 קובעים כי לאחר 24 שעות מרגע המעצר הראשוני, על המשטרה להביא את העצור בפני שופט שיכריע האם להשאירו במעצר או לשחררו בערבות או ללא ערבות. במידה והשופט מחליט להשאירו במעצר, תקופת המעצר הנוספת תאושר עד למקסימום של 15 ימים. לאחר תקופת ההארכה הראשונית השופט רשאי להאריכה שוב עד למקסימום של 30 ימים.

במרבית המקרים, בתום 30 הימים של החקירה המשטרתית הראשונית יוחלט האם להגיש כנגד העצור כתב אישום או לא. במידה ואכן מוחלט להגיש כנגדו כתב אישום, הרי אז יוכל בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום להורות על מעצרו עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק המעצרים.

התנאים לאישור צו המעצר

בדומה למעצר מנהלי, בו אדם מוחזק בתנאי כלא מבלי שהתנהל משפט בעניינו, מעצר עד תום ההליכים פוגע אנושות בחירות הפרט וזאת בטרם הוכחה אשמתו בעבירה המיוחסת לו. לכן, החוק קובע מספר תנאי סף מחמירים שיש לעמוד בהם על מנת שבית המשפט יאשר להוציא צו מעצר עד תום ההליכים.

על התביעה לעמוד ב-3 תנאים מצטברים. התנאי הראשון הינו ראיות לכאורה. לפי תאני זה, על התביעה להגיש לבית המשפט ראיות שמהוות בסיס עובדתי וראייתי לכאורה לאשמתו של הנאשם. בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נגד מדינת ישראל, נקבע כי התנאי תנאי זה ימולא במידה ויוכח קיומו של סיכוי סביר להרשעה.

בש"פ 215/19 רפיק סאלימה נגד מדינת ישראל, נקבע כי המבחן לקביעת קיומן של ראיות לכאורה הוא מבחן "אני מאמין" – מבחן ששואל האם במידה ובית המשפט יאמין לראיות שהגישה התביעה, הן יהוו הוכחה ניצחת לכך שהנאשם אכן ביצע את המעשה.

התנאי השני הינו עילת מעצר. בית המשפט יורה על מעצר עד תום ההליכים אך ורק אם יש עילת מעצר כנגדו. מכיוון שמדובר כאמור בהליך מעצר חמור יותר ממעצר רגיל, העילות לאישורו חמורות יותר גם הן – למשל, חשש לשיבוש הליכי חקירה, חשש לפגיעה בציבור או באדם ספציפי (בדרך כלל עד הקשור לתיק), השפעה על עדים וכו' במידה והנאשם לא יוחזק במעצר עד תום ההליכים;

תנאי לפיו האדם מואשם בעבירות חמורות (עבירות ביטחוניות, עבירות שדינן מאסר עולם, עבירות שנעשו באלימות חמורה ועוד), ואף חשש סביר כי הנאשם לא יתייצב להמשך המשפט בעניינו או לתקופת מאסרו – במידה ותוכח אשמתו.

כאשר מדובר בעבירות אלימות בתוך המשפחה או עבירות שבוצעו לפי פקודת הסמים המסוכנים, עשויה להתעורר עילת מעצר סטטוטורית. במצב שכזה, נטל ההוכחה מוסר לחלוטין מהתביעה והנאשם ייעצר עד לתום ההליכים.

מטרת המעצר עד תום ההליכים הינה למעשה להגן על הציבור וכן על תקינות ההליך המשפטי כנגד אדם שישנו חשד סביר שביצע עבירה פלילית.

לבסוף, בית המשפט צריך לקבוע כי אין חלופת מעצר סבירה שתספיק במקרה הנדון. כלומר, גם אם שני התנאים הראשונים מתקיימים, החוק מקשה על התביעה ומבקש להוכיח כי חלופות מעצר כגון שחרור בערבות, מעצר בית בפיקוח, מעצר בית באמצעות אזיק אלקטרוני או מעצר בית חלקי לא מספיקות במקרה הנדון.

לעתים, בית המשפט דורש תסקיר מטעם שירות המבחן (דוח מטעם קצין המבחן של הנאשם) על מנת לבחון האם חלופת המעצר שנקבעה לנאשם ראויה לאור הנתונים הקיימים בתסקיר לגביו.

גם האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות מטילה מגבלות על שימוש בהליך המעצר עד תום ההליכים. לפי סעיף 9(3) לאמנה, אף מדינה שחברה באמנה לא תוכל לקבוע כלל אוניברסלי לפיו ניתן לעצור עד תום ההליכים אדם שהוגש כנגדו כתב אישום.

באחת מהתכנסויותיה, ועדת האו"ם לזכויות אדם הרחיבה על משמעות סעיף זה וקבעה כי מעצר שכזה חייב להיות מוצדק, ויש להוכיח כי הוא סביר וחיוני בנסיבות המקרה הנדון. על בתי המשפט לבחון תמיד האם הליכים כגון ערבות, צמידים אלקטרוניים או חלופות אחרות יכולים להספיק, וכן במיוחד במקרים בהם מדובר בקטינים.

רזי ההליך

הגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים מוגשת לבית המשפט בו נדון התיק בעניינו של הנאשם. הערכאה נקבעת לפי חומרת העבירה ולפי סמכות שיפוט (כלומר, בהתאם לתחום הגאוגרפי בו התבצעה העבירה, או בהתאם למיקום הגאוגרפי של היחידה החוקרת שהייתה אמונה על החקירה).

לאחר הגשת הבקשה, מתקיים דיון בו על בית המשפט להכריע האם לאשרה או לדחותה. במקביל מתנהל הדיון בהליך העיקרי, במסגרתו יוכרע האם הנאשם זכאי או אשם בעבירה המיוחסת לו. לאור הרגישות שבדבר, בדרך כלל שני ההליכים מתנהלים בפני שופטים שונים, וכן מקובל כי הפרטים שנחשפים במסגרת הדיון העיקרי לא יועברו לשופט המנהל את הדיון בבקשת המעצר על מנת שיוכל לקבל הכרעה אובייקטיבית ונטולת דעה קדומה.

במידה והבקשה מתקבלת, המעצר בדרך כלל יימשך עד למתן פסק הדין וללא כל צורך בחידוש הבקשה, אלא אם נקבע אחרת על ידי בית המשפט. אולם, מעצר עד תום ההליכים פוגע אנושות בזכותו של הנאשם לחירותו (חופש תנועה למשל), וכן פוגע בעקרון לפיו כל אדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו, ולכן סעיף 60 לחוק המעצרים קובע כי במידה ועברו 30 ימים מיום הגשת כתב האישום, וטרם החל המשפט בעניינו של הנאשם, האחרון ישוחרר בערבות או שלא בערבות עד לתחילת ההליך המשפטי.

בנוסף, הנאשם ישוחרר ממעצר בערבות או שלא בערבות במידה ולא ניתנה הכרעת דין בעניינו של הנאשם, והוא שהה במעצר לתקופה של 9 חודשים.

זכויות הנאשם במעצר עד תום ההליכים

מיד עם הגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים, לנאשם קמות מספר זכויות מכוח חוק המעצרים. ראשית, סעיף 34 לחוק קובע כי לנאשם יש זכות להיוועץ עם עורך דין ללא דיחוי. כאשר מודיע העצור לחוקרים במשטרה כי הוא מעוניין לממש זכות זו, המשטרה מחויבת ליצור קשר עם עורך דינו באופן מידי וכן להפסיק את החקירה עד להגיעו (כל עוד מגיע תוך זמן סביר).

שנית, לנאשם ישנה זכות עיון לשם טיעון בכלל חומרי החקירה. במידה וזכות זו לא ממומשת, התביעה מנועה מלמסור ראייה או לגבות עדות מעדים. לעתים מדובר בחומר חקירה רב מאוד, לכן הנאשם ועורך דינו רשאים להגיש בקשה לדחיית הדיון לבית המשפט (מקסימום של 30 יום מהתאריך המקורי). בנוסף, על הדיון בבקשה להיערך בפני הנאשם ועורך דינו.

שלישית, לכל נאשם ישנה הזכות לשמור על שתיקה והזכות שלא להפליל את עצמו במסגרת החקירה המשטרתית. בין היתר, משמעות הדבר שהנאשם זכאי שלא לשתף פעולה עם החוקרים, אך יש לכך השלכות משפטיות – שתיקה יכולה להעיד על אשמתו של הנאשם בעתיד ולכן לא תמיד כדאי לממש זכות זו.

לבסוף, לנאשם קיימת זכות ערעור על ההחלטה בבקשה בפני הערכאה שדנה בתיק. זכות הערעור קיימת גם ביחס לעיון חוזר בחומרי החקירה, וזאת על מנת שהנאשם יוכל, באמצעות עורך דין פלילי מומחה, להכין את הגנתו בשנית לקראת הערעור על ההחלטה. זכות זו לא אוטומטית, וניתנת כאשר מתגלה חומר ראיות חדש המצדיק את שינוי ההחלטה, השתנו הנסיבות באופן מהותי, או שחל שיהוי משמעותי מהתאריך בו ניתנה ההוראה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו.

במידה ובקשת המעצר מאושרת, וערעורו של הנאשם לא מתקבל, הוא יוחזק במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים שמנוהלים כנגדו אלא אם קבע בית המשפט אחרת. הנאשם ישוחרר ממעצר זה אם יחלפו למעלה מ-30 ימים מיום הגשת כתב האישום כנגדו וטרם נפתח המשפט בעניינו, או שחלפו 9 חודשים מיום תחילת המעצר מבלי שניתנה הכרעת דין. בחלופה זו בית המשפט רשאי להורות על שחרורו של הנאשם או להאריך את מעצרו ב-90 ימים.