הסגרה
כאשר אזרח מדינה מסוימת מבצע פשע בשטחה – עבירה אזרחית או פלילית – הוא נעצר, מואשם ומועמד לדין על פי הדין המקומי של אותה מדינה. אולם, כאשר אזרח שביצע פשע (או נחשד שביצע כזה) בורח לאחר מעשה למדינה אחרת, יכולתה של מדינתו לעצור אותו ולהעמידו לדין מוגבלת, וזאת לאור העובדה שאין לה סמכות שיפוט בשטחים שאינם שייכים לה.
על מנת להתמודד עם חוסר האונים במצבים שכאלו, מרבית מדינות העולם חתמו במרוצת השנים על הסכמי הסגרה דו-צדדים עם מדינות אחרות, שמחייבים את המדינות החברות בהם להסגיר האחת לידי השנייה פושעים או נחשדים בפשע לגבולות המדינה שלהם.
ישנם שני סוגים מרכזיים של הסכמי הסגרה. הנפוץ ביותר הינו הסכם רשימה, שמכיל למעשה רשימת מעשים פליליים המוסכמים מראש על ידי המדינות החברות להסכם, בגינם יוסגר נחשד בפלילים למדינה זרה בה נחשד שביצע את הפשע.
הסכם נוסף הינו הסכם פליליות כפולה. הסכם מסוג זה מאפשר למדינות להסגיר את הנחשדים בפלילים/נאשמים למדינה זרה, במידה והפשע הרלוונטי בעל עונש מאסר של למעלה משנה אחת בדין המקומי של שתי המדינות. אם הדין איננו זהה, העונש שיוטל ייקבע לפי הדין הנוהג במדינה אליה הוסגר הנאשם. במידה ומדובר בעוולה אזרחית, ולא עבירה פלילית, לא ניתן להשתמש בהסכמים אלו לשם הסגרת החשוד/נאשם.
לעתים מדינות חותמות על הסכמי הסגרה אד-הוק. מדובר בהסכמים חד פעמיים בין שתי מדינות, שמאפשר את הסגרתו של אדם ספציפי במצב בו המדינות לא חברות להסכם הסגרה רב לאומי אחד. זהו הסכם תמציתי ומחייב אך ורק לעניין הספציפי בו הוא עוסק.
הסגרה בדין הישראלי
מדינת ישראל חברה במספר הסכמים בינלאומיים להסגרה. המרכזי שבהם הוא האמנה האירופית בדבר הסגרה – אמנה רב לאומית (הסכם הסגרה שחברות בו מדינות רבות), שמגדירה את התנאים להסגרה, הסייגים להסגרה וכן את הכללים הפרוצדורליים בדבר הליך ההסגרה עצמו. יחד עם זאת, המדינות החברות יכולות להסתייג מסעיפים מסוימים באמנה כך שאלו לא מחייבים כלפיה.
בנוסף, ישראל חתומה על הסכמי הסגרה בילטרליים עם 17 מדינות בעולם. מדובר בהסכמי הסגרה בין שתי מדינות, שבדומה לאמנה האירופית הרב-לאומית קובעים את התנאים, הסייגים והכללים הפרוצדורליים להסגרה. אולם, מכיוון שמדובר בהסכמים שנוצרים על ידי משא ומתן ישיר בין המדינות, שתיהן לא יכולות להסתייג מאף אחד מהסעיפים של אותם הסכמים.
יחד עם זאת, על פי כללי המשפט הבינלאומי, אמנות בינלאומיות לא מופנמות באופן אוטומטי לדין הפנימי של מדינות. לשם כך יש לחוקק חקיקה פנימית שקולטת את האמנה למערכת המשפט המקומית, ורק לאחר מכן ניתן יהיה לפעול לפיה במסגרת מדינתית.
האמנה מחייבת את המדינות החברות לה להסגיר מבוקשים האחת לשנייה. בישראל, מדיניות ההסגרה המוגדרת באמנה הבינלאומית הופנמה לדין הפנימי והיא מוגדרת בחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 ובתקנות שתוקננו מכוחו.
יש לציין כי ישראל נוטה לחתום על הסכמי הסגרה עם מדינות ששיטת השיפוט שלהן יחסית דומה לשיטת השיפוט בישראל – שיטת משפט אדברסרית, שנהוגה למשל בארצות הברית (עם ניואנסים מעט שונים כמו שיטת המושבעים במשפט), קנדה ודרום אפריקה, וכן במרבית מדינות אירופה כמו פינלנד, שבדיה, הונגריה, פולין, צ'כיה, רומניה ועוד.
התנאים להסגרה בישראל
סעיף 3 לחוק ההסגרה קובע כי במידה ומדינה זרה מגישה לישראל בקשת הסגרה, עליה להגיש אותה לשר המשפטים. האחרון רשאי להנחות על הבאת המבוקש בפני בית המשפט המחוזי וזאת על מנת לקבוע האם הנאשם בר הסגרה.
לאחר מכן, על המדינה המבקשת הסגרה לעמוד במספר תנאים על מנת שבקשתה תתקבל. סעיף 2א(א) לחוק ההסגרה קובע כי אדם יוסגר למדינה זרה אם התקיימו התנאים הבאים: קיים הסכם הסגרה בין המדינה המבקשת למדינת ישראל, וכן האדם נאשם או נתחייב בדין במדינה המבקשת בגין עבירת הסגרה, כאשר החוק מגדיר עבירת הסגרה כעבירה שבישראל דינה מאסר של שנה לפחות.
הביטוי "אדם שנתחייב בדין" קיבל הגדרה רחבה בחוק ההסגרה, והוא כולל גם אדם שדינו הוכרע אך טרם נגזר דינו. בית המשפט העליון קבע כי כדי שתנאי זה אכן יתמלא, יש להוכיח שהמדינה המבקשת נקטה בכל ההליכים הדרושים לשם העמדת המבוקש לדין (חקירה במשטרה, הוצאת צו מעצר וכדומה) וכי רשויות אכיפת החוק במדינה המבקשת אכן הגיעה למסקנה כי חומר הראיות שנאסף ביחס לנאשם מצדיק את הגשת בקשת ההסגרה.
בנוסף, סעיף 2א(ב) לחוק קובע כי מדינת ישראל תנהג בהדדיות ביחסי ההסגרה, אלא אם שר המשפטים קבע אחרת. לפי עקרון זה, חובתה של מדינה לשתף פעולה עם הליכי ההסגרה מבוססת על עקרון של כבוד הדדי בין המדינות להליך ההסגרה עצמו, וזאת לאור נכונות המדינה המבקשת את ההסגרה לנהוג באותה הדרך עם כל מדינה אחרת החברה לאמנה, שעשויה להפוך בעתיד למדינה מבקשת בעצמה.
סעיף 9 לחוק קובע תנאי נוסף להסגרה, והוא ראיות אשמה. כדי שאדם יוכרז כבר-הסגרה, יש להראות כי בשעת הדיון בעניינו היו מספיק ראיות לכאורה כדי להעמידו לדין בגין עבירה זהה בישראל. נטל הראיה בעניין זה קל יחסית, ומספיק להוכיח "אחיזה לאישום" כדי לקבוע שאדם הינו בר-הסגרה.
סייגים להסגרה בישראל
סעיף 1א(1) לחוק קובע כי אדם שביצע עבירת הסגרה ובזמן ביצוע העבירה היה אזרח ותושב ישראלי, יוסגר למדינה המבקשת אלא אם כן מטרתה של בקשת ההסגרה היא להעמידו לדין במדינה המבקשת, וכן אם המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר. מדובר בשני תנאים מצטברים שיחדיו מהווים סייג להסגרת מבוקשים למדינות זרות.
סעיף 2ב(א)(1) לחוק אוסר על הסגרה בגין עבירה פוליטית. מכיוון שהדבר יוצר בעייתיות באשר לטרוריסטים, שפעמים רבות פועלים מסיבות פוליטיות, סעיף 2ב(ב) קובע כי "עבירה בחוק ששתי המדינות התחייבו באמנה רב-צדדית להסגיר בשלה", לא תחשב כעבירה כזו.
בנוסף לאלו, החוק קובע כי אדם לא יוסגר מישראל בגין עבירה צבאית; לא יוסגר במידה וכבר זוכה או הורשע במדינה אחרת בגין אותה עבירה; לא יוסגר כאשר ישנם שיקולים הומניטריים שדורשים זאת (כאשר הנפוץ ביותר הוא עונש מוות צפוי לנאשם); וכן לא יוסגר כאשר חלה על העבירה אותה ביצע המבוקש התיישנות, או שקיבל בדינה חנינה או מחילה במדינה המבקשת את ההסגרה.
על אף סייגים אלו, ישנם מספר פשעים המנויים באמנה שבגינם חלה חובה להסגרת הפושע בכל מצב ובלי כפיפות לשום סייג – פשעי מלחמה, שבוצעו למשל בתקופת מלחמת העולם השנייה וככל הנראה מתבצעים גם בימים אלו באוקראינה על ידי רוסיה; סחר בעבדים; שוד ים – כיום הכוונה לחטיפת ספינות ואוניות סחר, שודים שמתרחשים לא פעם בחלק ממדינות אפריקה; וכן פשעים נגד האנושות.
חטיפה לעומת הסגרה
תחום ההסגרה בין מדינות מוסדר על ידי המשפט הבינלאומי, ענף משפט שסובל מהיעדר יכולת אכיפה משמעותי. משכך, הסגרה בין מדינות לא מתנהלת תמיד על פי הערוצים המקובלים ובהתאם להסכמים הקיימים, אלא באמצעות חטיפת החשוד על ידי המדינה המבקשת מתוך שטחיה של המדינה הזרה בה הוא מצא מקלט.
ישנן מדינות שלאורך ההיסטוריה חטפו נמלטים המבוקשים אצלן ובניהן גם ישראל. המקרה המפורסם ביותר הוא חטיפתו של אדולף אייכמן לשטחי מדינת ישראל מתוך ארגנטינה בשנת 1960, על מנת להביאו למשפט בישראל על פשעי המלחמה והפשעים נגד נושות שביצע. בהזדמנות נוספת נחטף לישראל מרדכי ואנונו, טכנאי שמסר לעיתונאים זרים מידע מודיעיני טכנולוגי ותמונות מסווגות מתוך הכור הגרעיני בדימונה, מתוך שטחי איטליה בשנת 1986.
בפועל, חטיפות שכאלו מוגדרות כעבירה על החוק במדינות בהן הן מתרחשות. אותן מדינות עוברות במפורש על חוקים שאוסרים חטיפה וכן על כללי המשפט הבינלאומי שאוסרים על מעצר אקראי. לכן, הגם שמקרים שכאלו קרו בעבר הם אינם עניין שבשגרה ודיני ההסגרה מכובדים במרבית המקרים.
יש לציין כי בקשות הסגרה שמתקבלות ממדינות החתומות על הסכמי הסגרה עם ישראל, אינן סוף פסוק. הגם שהן מגדירות את התנאים המדויקים להסגרה בין שתי המדינות החתומות עליהם, התנאים המפורטים בהסכם עצמו יכולים להגביל את המדינה אליה המבוקש מוסגר במובנים שונים כגון אופי האישומים התלויים כנגדו, חומרת העונש הצפויה לו מהם, תנאי מעצרו במדינה הזרה, ועוד.
תיקי הסגרה יכולים להיות מורכבים במיוחד, ולכן חשוב מאוד להיעזר בשירותיו של עורך דין פלילי המומחה במשפט בינלאומי, ובהסכמי הסגרה בפרט על מנת לתכנן את ההגנה האולטימטיבית. משרדנו מומחה ברזי ההליך ובעל ניסיון רב בתחום, אנא צרו איתנו קשר לפרטים נוספים בטלפון 050-6942192.